החלטה בתיק בש"א 15931/07

הנתבעים מבקשים לסלק את התביעה על הסף מפאת התיישנות, שימוש לרעה בהליכי משפט והיות התביעה טרדנית וקנטרנית. בנוסף (יותר נכון, לחלופין), עותרים הנתבעים להורות על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 1, שאינה אישיות משפטית.

ראשיתם של דברים, בתביעה שהגיש התובע לבית משפט השלום בתל אביב, בגין נזקים רפואיים שנגרמו לו, בעקבות חוסר חמצן שנבע מכניסת אוויר בלתי תקנית, במהלך שהותו במוסד של הנתבעים, סמוך לאחר לידתו (התביעה הוגשה ביום 17/10/01).  התובע לא הגיש חוות דעת רפואית עם תביעתו, וגם לא לאחר מספר ארכות שניתנו לו.

התובע עתר למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אך כב' השופטת (כתוארה אז, היום סגנית הנשיא) זהבה אגי דחתה את בקשתו, בהחלטתה מיום 7/3/04 (נספח ה' לבקשה). בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, נדחתה בהחלטה מיום 4/1/05 (נספח ז' לבקשה).

התובע הגיש בקשת רשות ערעור, שנדחתה בהחלטתה מיום 20/2/06 של כב' השופטת שרה דותן (נספח ט' לבקשה). בהחלטה מיום 26/4/06 ניתנה לתובע ארכה אחרונה להגשת חוות דעת רפואית מטעמו, עד ליום 1/7/06, ונקבע, כי ככל שעד לאותו מועד לא תוגש חוות הדעת- תדחה התביעה.

על פי הנטען, גם לאחר החלטה זו, התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ובעקבות כך נמחקה תביעתו מחוסר מעש. בדיקה במחשב בית המשפט העלתה כי התביעה אכן נמחקה מחוסר מעש.

בהחלטתה מיום 7/3/04, הפנתה כב' השופטת אגי לכך שבמסגרת ניסיונות התובע להגיש חוות דעת רפואית מטעמו, נערכה פנייה לפרופ' גויטן, שקבע כי הנתונים הרפואיים שברשותו אינם מגבשים עילת תביעה בגין רשלנות רפואית, ולמעשה, אין בחומר שנשלח לו כל רישום רפואי לגבי שהייתו של התובע בפגייה, פרט לרישום אחיות בלתי ברור וללא חתימה או שם.

הנתבעים טוענים, כי התביעה הוגשה ביום 2/7/07, כלומר כשש שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות, ואין תחולה בענייננו להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שכן התובע לא פעל למיצוי זכויותיו בבית משפט השלום.

ראשית, סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה. על פי כתב התביעה, התובע נולד ביום 17/10/76, ולכן הגיע לגיל 18 ביום 17/10/94, ומכאן, כי תקופת ההתיישנות מסתיימת, לכאורה, ביום 18/10/01, וכפי שקבעה כב' השופטת דותן, התביעה לבית משפט השלום, הוגשה ביום האחרון, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. התביעה הנוכחית הוגשה ביום 2/7/07, על פני הדברים, בחלוף למעלה מחמש שנים מתום תקופת ההתיישנות.

הסוגייה העיקרית השנויה במחלוקת, היא שאלת תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות בענייננו.

סעיף 15 לחוק קובע- "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

על פי הפסיקה, תחולתו של סעיף 15 לחוק תלויה בהתקיימותם של מספר תנאים:

(א)    ההליך הראשון עניינו בתובענה שנדחתה.

(ב)     התביעה בהליך השני מוגשת בגין עילה זהה לזו שניצבה בבסיס ההליך הראשון.

(ג)      התביעה הראשונה נדחתה באופן שאינו מונע הגשת תביעה חדשה בגין אותה עילה.

בנוסף, הובעה העמדה שלפיה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, שמכוחה ניתן להגיש את התביעה, וככל שהעובדות שביסודה יוכחו, גם לזכות בסעד המבוקש (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינו והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166 (2003); בר"ע (תל אביב-יפו) 2601/04 ברנדט נ' ירוחם, תק-מח 2005(3) 1949).

בענייננו, התביעה שהוגשה לבית משפט השלום לא התבררה באופן ענייני, מאחר שהתובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, גם לאחר ארכות שניתנו לו לשם כך.

אין ספק, שאי הגשת חוות דעת רפואית במשך פרק זמן ניכר ממועד הגשת התביעה המקורית, מהווה פגם דיוני לא מבוטל מצד התובע, ובוודאי שאין המדובר במצב שבו לא ניתנה לתובע האפשרות למצות את זכויותיו הדיוניות.

עם זאת, בניגוד לטענת הנתבעים, איני סבור כי פגם דיוני זה מעיד בהכרח על כך שהתובע "ישן על זכויותיו". מעיון בתגובה לבקשה, מתקבל הרושם שהתביעה הוגשה מלכתחילה על סף חלוף תקופת ההתיישנות, מאחר שהורי התובע, שהיו עולים חדשים, לא היו מודעים לאפשרות של הגשת תביעה בגין הנזקים הרפואיים שנגרמו לבנם.

מכל מקום, ראוי לדעתי לאפשר לתובע להסתמך על הוראות סעיפים 15 - 16 לחוק ההתיישנות (לסיטואציה דומה במהותה, וכן לפרשנות הרחבה של סע' 15, ראו והשוו: רע"א 5971/07 חסן נ' עזבון המנוח אברהים חסן סעיד ז"ל ; ניתן ביום 11.11.07).